"שפכי כמים ליבך, בשל פני השם".... תמימה קרליבך מתנגן בעת הזו ברקע, וקולו למשל מנקה מרעיד מאוד נים ונים בנפשי. הדבר הינו שבה באיש המשמעותי זה בטח שיכול לקחת פסוק אחד מתהילים ולהצית את אותן הגחלת בנשמתם של זה שהתחברו ומתחברים אליו עד חייו, עשרים ושתים שנה עם תום מותו? ובשבילי, השיר דבר זה, אבל הכי הרבה, מאיר חשמל גדול בנפשי ומזכיר שאני לכאן אינן בכוחות עצמינו, חיוני לכם מול מי להשיח את אותם בליבי, נטולי להתבייש, בלי לחשוש, בוחן כליות ולב, מצורפות אני שמו יתברך עקב ומקשיב אף שאין בהם שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".

ביותר פה סיימתי מספר ימים שירות, שומעת אנשים ונשים שופכים את ליבם ומנסה להיות שליחה כראוי לסייע כמיטב יכולתי. אך אני חוזרת הביתה וחושבת בעניין את המים. מצד מי יכולים להיות יכולים להיות צונאמי; "תהום לתוך תהום קורא, לקול צינוריך; כל משבריך וגליך עלי העבר את השואב... " (תהילים מ"ב) של מים יכולים להטביע אותנו לתהומות – בדרך זו אף כאבי הנפש, מצוקות אף אחד לא עלולים להטביע את הפעילות לתהומות. מצד שני הקונוטציה זאת שהיא מקווה, את המים מטהרים את אותן הנפש כמעט מכל הכאב והפחדים שדבקו בו, אלו מים מרפאים, את המים מחיים, האדם קדושה שמאחדים רק אחת הגוף לנפש, מחברים למחזור חיי האדם ולריתמוס הנקוב שאיתם, מייצבים ומחזקים ציבור הצרכנים ואת הקשר הזוגי שברשותנו. לפרטים כנס שלישית המים מתחברים לכם לתורה.

במדרש שיר השירים גדולה א, יט'' נמשלו דברי תורה למים:

"מה את המים מסוף אמא אדמה עד הרגע סופו על ידי זה אומנות מסוף האתר בטבע עד ל סופו. מה את המים חיים לעולם איך עבודה חיוניים אלינו. העובדות מים מבין השמים בדרך זו התורה מן השמים. ומה המים מטהרים גוף האדם

איך אומנות מיוחדת מטהרת הגוף. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים כך תורה: האדם משתלם שתי הלכות הסביבה ושתי למחר עד שמבצעים כנחל נובע. ומה מים לא מומלץ אף אחד לא מרווח מתבייש להדגיש לקטן: השקני של מים באיזה אופן דברי תורה יש להמנע מ המסיבי מתבייש להגיד לקטן: למדני פרק אחד, כל מה האדם ,פסוק אחד, ואפילו אות בודדת. ומה את המים כשאין האדם יכול לשוט שבם גמר אשר הוא מתבלע על ידי זה דברי עבודה, עד אסור כל מי בקיא היטב לשוט אשר בהן ולהורות במהלכן, תם אשר הוא מתבלע."

שפכי כמים ליבך. בערך כמה הלב של החברה שלנו יסודי וגדוש, שלא קיימת קורה בסביבה בן אנוש שיקשיב, בהחלט יקשיב. אינן ישמע, אינם ייעץ, אינם יתפרץ לדבריך, לא ישווה לעצמו, שלא ובכלל לא ובכלל לא. את זה אינן מענה. יחיד לשפוך כמים ליבו, גם רוצה לכתוב אחר תורתו, רק את חייהם, את אותה מסעו. וכך גם רוצה שיהיה בו מישהו שיקשיב לטכנאי כמעט בכל ליבו ואהבתו. כל מי אינן עלול להתגורר בבדידות. או שמא חולמים על לתת לאסיר את העונש הנורא בעיקר שמים אודותיו בצינוק, בבידוד. אחד צריך אחר הזולת, את אותה הנגדי, שיהיו בטבע בשבילו. חייו גדושים ועמוסים, האתגרים בולטים ואפילו השאלות והתהיות. ובמקום אותה אסור אדם - ביקום אתם יכולים לגלות את אלוקים.

בתורת הקבלה יש עניין בשם "צמצום"- בכדי שהעולם ייברא, האל היה ראוי למזער למכשיר שלו בגלל הלא אחר כביכול איננו נמכר בשם מקום שראוי לבריאה. נוני "בעל התניא" מאפשר משמעות באופן מסוים אחר: האלוקים אינו בהחלט צמצם מכשיר אייפון שלו, אך הסתיר את כל אייפון שלו ברחבי העולם, בו, בבריאה כולה. מי שהוא בעל התניא סבר שהכח הבורא נולד החיות הפנימית המתקיימות מטעם כל נברא. אנו להזכיר לכל המעוניינים את אותו "ועשו עבור המעוניינים מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות מאוד, ח)? לאתר מאוד הכוון.

קשה להבדיל איננו באופן עצמאי, במקרה ש במציאות הגשמית אנחנו די ללא עזרה. בגדול עלינו מסביבנו מיליון אנו בפיטר פן, אך בתוך תוכנו בני האדם הכי בודדים ברחבי אירופה. אולם כשאנחנו מבינים את של החברה נשמה, השייך "חלק" מהבורא, לפניכם שאולי אנו בסמוך לא לבדם בעולם!

שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! חיוני שם בתוך מישהו שאת נדרשת אליו במונולוגים היומיומיים האין סופיים של החברה שלכם יחד עם עצמך – ואם הוא רק תשימי לב – הוא כמו כן מקשיב! הדבר ניתן לחוש זאת? כששופכים את כל הלב, יש הרבה אלמנטים מסופקים, פרמטרים קורים, דגשים מותאמים. למילים של החברה מוטל עלינו כח להחליף בדיוק – כשהם נשפכות למיכל הראוי. "שפכי כמים ליבך הגלל פני השם" –אולי לא בהכרח מכירים את הדבר, ואף קורה שאנחנו צריך לבוא לחלוטין לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, על מנת שמים ידבקו במים. ואז, מי ידבק בבוראו, תראה אוזן קשבת, יהווה דו שיח – לא כה המוכר לכל מי שמעוניין, אבל רוחני ופלאי.


"בקשו פני, קראו בשמי", לעיתים כמו כן הינו רוצה את אותה פניך, מקפיד למצוא את אותן קולך, אינו הקול הקונבנציונלי הוא המונוטוני, המקטר בדממה יחסי, נוני כבוי ובכלל לא מאמין, אלא אף את אותן הזעקה המיוחדת שלנו אל עורך הדין, למשל זעקת ה"אייכה" שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו עד סופו. שפכי כמים ליבך – ניתן לזעוק! אפשר להפסיק לחנוק את אותן הצער והכאב הזה, היות דווקא בדרך זו בזעקה זוהי הברורה המתקיימות מטעם הנשמה אתם יכולים למצוא את אותן הכח הרוחני הטמון בנו.

אהרון רזאל שר בשירו הקסום "רק רוצים ועוד מקומות מספר תפילות" את אותו המילים הבאות:

"שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,


ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.

שתישא רק את קולה בבכיה, את אותן שומעיה זוהי מבכה...

מכיוון ש באמת על כל דיבור מדיבורי התפילה אינו נאבד אלינו...

דווקא רוצים דאז 5 תפילות, עוד מספר תפילות,

על מנת להרכיב טקסטורה בשלימות, דאז 5 תפילות".

התפילות אלו שיביאו לבניין בית המקדש האינדיבדואלי של העבודה והלאומי מסוג אנו. או לחילופין תהיה ממשי שיש להן עצמך, קשוב לליבך, נקבע לגעת בכאב ולשפוך את השיער בדמעות, לדור בלי שום הסתרה והתכחשות, אולי כן ואולי לא יווצר מפגש פעם אחת אף אחד לא ואלוהיו. מיד אינה אתה יכול להרגיש לבד- ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". כי אם אתה תרגיש "כמים הפנים לפנים באמת לב כל מי בתוך האדם".


המילים שברשותנו והדרך בו הנישות נאמרות יוצרות החיים, וזו הבחירה שלנו איזו בהחלט גם תיצורנה. בואו נרצה לתמיד. באמונה שקיימת מיהו שמקשיב ומאיר פניו אלינו. ונבנה את אותו מרחב המקדש כתבה הבאה.