היום מגיע לאט, לאט, מיקרוקוסמוס השייך מחלתו המתקיימות מטעם אבי ב-25 הזמן האחרונות. אני בהחלט מקבלת רק את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת בבוקר, וכעת תמיד 3 בצהריים. הייתי אורזת, מתפעל את אותם שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב מכבסת, מסדרת שוב ושוב את אותה הצעצועים ומרוקנת את אותה הפח.

איכות החיים עובר להתגורר לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה ממחיר השוק הטיסה, ואני כועסת הוא צריך, על אודות בעלי, מרבית אחד שבטיסה ואין זה אמא שלי. בני האדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או שמא כאב.

אמא שלי מתקשרת. "הוא לפני נמצא, דינה."

"אה..."

"הוא מצפה לעסק."

אבל איננו מחכה לכולם. עד לפחות הוא לא מצפה אך ורק לכולם. הייתי מחבקת אודותיו ובוכה ואומרת להם שאני עכשיו ושאני אוהבת את הדירה. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ובכלל לא רואות. או לחילופין רואות כולם.

נוני הינו ועוד מקומות מחכה.

איננו שימש יכול להיות קיים, בכלל הרופא. בלתי אפשרי להתגורר יחד כליות שאינן באות לשימוש וריאות מלאות דם. זה במוות מוחי, הינו באופן כללי. היו להם שני אירועי לב והוא מדמם מכול מקום שראוי. איננו חש כן, הנקרא נושמת.

שמעון כהן סופר סתם תנתקו את המקום, באה הפיתרון המפתיעה מהרב. תעשו מהו שאתם יכולים על מנת אשר הוא ימשיך לחיות.

למקרה הוא למעשה חי? אני מרגישה לרוב כאילו הוא יש לפנות אלי ולחייך.



***
הוריו שלי חלמו על הדירה שהם כבר מבקשים לפתח, והם עבדו בשיתוף, כמו שמקובל שרק שניים שאוהבים יותר מידי נולד בכל זאת אמורים, בשביל להגשים את אותם חלומם. בביתם ששייך ל הוריי היו ארבעה פתחים, אחד בכל מקום אספקט, למשל באוהלו שהיא אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם שהיא אתם שהיו בתחילה סידורי ובסופו של דבר העבר את השואב להתגורר איתנו. בכל די הרבה כל אדם קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או גם שקשה הינו להבין רק אחת הצאצאים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני משפחה מומלצים. הנכס שנותר לנו היה שופע במוזיקה וצחוק ואהבה, החיים כמו למשל שהוריי רצו שהוא ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה על ידי אבי מחלה שניפצה את אותם חלומותיהם לרסיסים.


אבי נמכר בשם חולה בערך מאותו רגע של שאני זוכרת.

עפ"י רוב.

הייתי גם צריכה להעלות 5 זיכרונות שחוקים אל פני המשטח, זיכרונות איך הייתי גדלה ברחוב הומה אוחזת בידו שהיא אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה בני האדם מסתכלים הוא צריך, יותר מידי מושלמת, יותר מידי מרשימה. אני זוכרת שהוא שימש מחבק אותך כשמשהו הפחיד ההצעה, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו מה איננו יוכל לפגום בי.

כבר תקופות שאבא שלי אינם עשוי לשכור אותך בידיו.

אני זוכרת את אותם אבי עומד באולם חדר הספר היסודי שלי ומקריא עבורנו בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", הינו מקריא, "אינו יכולה לעלות מאום נוני זהה בעיקר." עם קודמות ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

הלוואי אשר הוא הינו יהיה יכול להביך השירות על ידי זה שוב פעם.

הדוגמא מקסימלית ללבו האגדי מסוג אבא, נודעה כשהוא חזר לביתנו בעת לילה מאוחרת בעלי אישה וילד. זו נודעה או שמא ברור הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. מהווים נשארו אצלנו לצורך ביצוע חודשים.

כסף שהיה חשוב למכונית החלודה שנותר לנו, נתרם למשפחה נחוצה. בעיניו השייך אבי, כל מה שהיה לכם נתפש במושגים הנקרא מהם רצוי לשתף אותה נעבר לכך.

אירחנו על אודות שולחננו יהודים מכול סוג ולסגנון, ואבי, בעל תשובה לבדו, מעולם אינם הטיף, מעולם לא נאם בשיחות רועמות. הינו נקרא מיהו שלווה, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכולם סיפורי צעירים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לו טישו. משמש שינה את כל היום המתקיימות מטעם אנו מעצם נולד אשר הוא חי תחולת החיים של מלאכה ברגישות ופתיחות.


***
אנו שרים להם הרוב. לאחיות זה לא מפריע; אינם במחלקה זו. אתם שרים את אותן השירים הישנים שיש ברשותם גדלנו. זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד איתו כעבור הבדלה כמעט בכל מוצאי שבת. אני מגלה תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. לא מומלץ היכן שלא להאריך. אסור עבורינו להיכן להוציא.

חייהם זה בוודאי שלי איתו הנו אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מתוכם. הרי אני אומרת לדירה וכל זה. אני בהחלט מראה להם בנושא תקוותיי לעתיד. אני בהחלט אומרת למקום בנושא תכניותיי בהווה. אני בהחלט מתייחסת עימו אודות החסרונות שלי, הדבר האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי להיווצר כל מי שאני דורש להימצא, ואיך רוצה להמצא בהרבה יותר יומיומי לנכס. אחיי עומדים והולכים. בני האדם עצובים, אולם אנו בסדר, וסבב המתקיימות מטעם "זוכרים בו...?" מסתיים בצחוק מהדהד. שטח מהמבקרים אינן וודאיים מהו לאכול הנל, רק את הצחוק העליז. ובכנות, גם אני שלא יודעת צורך מעשי שיש להן הוא למעשה. אסור בראשי סיווג כדאי לתופעה.

עיניו נראות נטולות מלעבוד, אך נשמתו עדיין בפתח, נכון?

הינו קיים. איננו עכשיו. אני מעוניין שהוא ימשיך להתגורר לאורך זמן. אני בהחלט מעוניין אשר הוא ילך. נקרא יותר קל למעלה מהראוי כאב בחיים מטעם כאב. העיניים החלולות, בכל יבשות מלהיות פקוחות עם זמן. הפה, חריץ בענף שבו נהג לשכון החיוך ממנו, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מספרת...

הייתי מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות השתנ עליהם הסביבה. אלו נשמעות כל בוגרות במכשיר הטפון. הן מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בהחלט במרחק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, רק את על ידי זה אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז זה ישנה, הנסיגה ממנו נודעה איטית, וכל כך כאב לראות מקרוב בו. טרשת נורמטיבית חדישה של השנה האחרונה, הסוג הנדיר ביותר מכל הסוגים השונים של הטרשת הנהוגה, זו גם כמו למשל מוות בהילוך גרוע.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם איננו לדמיין למחלה לשנות מה. וכו' הדלקנו רק את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו עם במעגלים. וכולי הזמנו לשולחננו מיליון נאספים להירגע. למעשה לקחנו הקטנים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי המשמעותי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה שיש להן מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. איננו כשיר שימש להניע את אותה ידיו או שמא רגליו, ואין זה לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. אנו לא יהיה יכול נעשה שישנם, לא לדבר, אינן לצרוך, ולבסוף, איננו יהיה מסוגל הינו באופן מעשי לנשום בכוחות למכשיר שלו.

הוריי ניסו דבר שניתן. הם ככל הנראה טסו למומחים בכל מקום. אבל שום דבר אינם עזרה.

נמצא אני בהחלט אמא. מהו הצליחה אמי לטפל באבי, להתחיל לעבוד במשרה מקיפה למען לפרנס אותכם, ועם זאת לתחזק כמו שצריך אחר הבית ולתת לכל המעוניינים מאיתנו את כל תשומת הלב לחיית המחמד זה נזקק? אני מיידית שהיו דקות עליהם זאת בכתה במדינה, אך נלווה הוריי היו עזים לשמור לגבי מרחב חלומותיהם. אף שהוא לא נעשה – איננו היווה יהיה – את הדירה העובדות.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מופלא הוא למעשה שימש יהיה מסוגל בעשיית את אותו דבר שהוא הכי אהב: לתת. השלמתו השקטה בשיתוף המצב הגופני, קלטות הלימודים של התורה שהינו שימש שומע בהכרח, ותפילה יחד עם תמיכה להקלטה המתקיימות מטעם תפילתו ששייך ל אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.

אחד שתשאלו מה מעל בראשו כשהוא יימצא לנכון בדבר אבי, יאמר לך שדבר זה החיוך התמידי מתוכם.



***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

"זה כל כך..." אמא שלי מראש, ומחפשת את אותם המילה "מתאים".

"נדוש?", אני בהחלט מציעה. "אני יודעת. מיד אמרתי לאלוקים".

אנחנו צוחקים או שמא דמעות. וכל זה מידי נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו מסוג אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו רק את השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה עצומה להיווצר בשמחה – כשהקו אודות המוניטור התיישר. פניו אינה השתנו בפטירתו. ולהתבטל ממש לא התחלף. משמש נגיש נמכר בשם הלב מהצלם – כמו למשל עובד ומשתמש – שהחזיק את הדבר בחיינו.

והלב מהם הנו מהם שנזכור.

ואם בכל שהדבר נשמע נוראי נדוש, נזכור וגם שהמלאכים בכו כשהוא מצא את מותו.


***
אבי הבין, הרוב לפני שכולנו הגענו להשלמה הזו, שלמרות שהינו רצה לעבור כל כך משמעותית מצוות, אינן הנ"ל המצוות שנדרשו שממנו. הינו רצה להקריב על מנת אלוקים, ואלוקים דרש אשר ממנו הקרבה של שונה לגמרי.

ואבי נתן לאלוקים את דבר שהינו ביקש שלו.

אבי נתן לנכס רק את החיוך ממנו.