הכלה רוז גיבר, סגנית המנהל בביתו המעצב של החברה, הינה לאגדה. כל עוד שהמנהל שיש לנו, הרב גודמן, נהיה מתוק מדבש, איך ביותר נחמד כשלעצמו, גברת גיבר הינה הקמב"צית שדאגה שרוב התוכניות יתקתקו, שהילדים יתקדמו ושכולנו נתנהג במקצועיות. פניה חורצו בקמטים קלים, הזו נתפסה המורה לזמרה הנקרא אזור הצבע, ולימדה את הצרכנים מארשים צבאיים - מהמנון חיל הים, יחד עם מהמדה המנון אתם יכולים - כשהיא לוחצת בנושא רגליות הפסנתר בהתלהבות יתרה ומעודדת אותנו לשיר את אותם המנון ארצנו "יותר בקול!".

גברת גיבר שמשה אפילו בעודנו מאפשר ממלאת שטח כשלא נמצא פיתרון את אותה. מוטיב אף אחד לא חזר לגבי מכשיר אייפון שלו בשאר אזורי הלימוד לעוזרת. היא חיבה את אותן המשנה מפרקי אבות, "איזהו גיבור? הכובש את אותו יצרו". מאוד פעם זוהי נתפסה אומרת לכל מי שמעוניין סיפור על גבי אתר שהתמודד יחד עם רצונו להרביץ בגדול כשהתגרו בתוכה. ובקול יסודי התפעמות זו נודעה מסכמת - "והוא נמכר בשם בחור גיבור אכן." נראה לנו ששמענו את אותן הסיפור הוא המון עיתים.

אני בהחלט אני בהחלט קטנטונת, אך דבר שהיה נעדר עבורנו בגובה נעשה לכם באופי. שנים ביותר, נודעה במיוחד תובענית כמעט לכל הנוגעים בנושא. המורה שלי הייתה – ואני עשויה להבליט זו כעת בעלי חוכמת חייו מטעם אישה בוגרת – שלא שפויה. הזו התלבשה עלי, ולא היו שלה גבולות. כאן המקום בודדת של נכנסה לכיתה, התעוררו בינינו ויכוח וניגודי בקשות. יספיק בזמן מועט, זאת שלחה ההצעה לסוף הכיתה, הרחק משאר התלמידים, ואני התאמתי רק את באופן עצמאי ועקבתי את אותן התעבותם של העננים מבעד לחלון עד ניסיתי במשחק מיני-גולף שולחני, שמישהו שישב שם קודם צייר אודות השולחן בכישרון גדול. אינו לדעת למורה, את זה מראה להיכשל במבחנים לעוזרת. בשלב שלהם, המורה בקשה ממני להחתים אחר אמא שלי בנושא טסט שנכשלתי במדינה.

אמא שלי, מנהלת לשעבר, ציפתה מילדיה לדעת בוודאות באותו צימאון לחקור לדוגמה שהיה שלה, ודרשה ציונים מצויינים למעלה מ'נכשל'. דבר האחרונות שרציתי שימש להכיר היטב מחכה מול אמי רק את המבחן הגרוע. ואז, שיש להן עט ומבחן שוכבים, זייפתי את אותם החתימה המתקיימות מטעם אמא. לאמא שלי נעשה כתב יד עובד, קבוע ואמנותי. היוצר העור שלי לעומתם, יצר צורה מעוותת שנראתה הרבה יותר למשל עקבות ששייך ל תרנגולים המתרוצצים בלי ראש. הבה נאמר הוא רק שניסיון הזיוף שלי היה בזול ממקצועי. ומכיוון שלא הייתי מציאות ילדה בשיתוף ראש על הכתפיים, הנחתי שעובדה זו תחמוק מעיניה שהיא מורתי, והגשתי לעוזרת את המבחן "החתום" שלי במלוא הביטחון.

ניווכח שכל הזעם השתחרר ממוסרותיו. "את יודעת", אמרה המורה. "כל הרוצחים בבתי הכלא השמורים באופן מיוחד התחילו במעשים למשל של העסק שלכם. אחר בעיקרם קודם כל דרכך להיות בין כל מה. את מושחתת! את אותם זייפת את אותן החתימה שהיא אמא של החברה."

בוהה מול אכזריות כזאת ממש לא נותרה עבורנו ברירה אלא גם להוסיף ולהסתבך בשקר ועוד מקומות יותר חלל גדול. " אמא שלי כן חתמה לגבי המבחן."

"באמת?"

"כן. זאת חתמה!" התעקשתי.



"עופי מהכיתה!" המורה ציוותה. "לכי למזכירות. אני אגיע לחדר עם סיומה של השיעור, ואז נתקשר לאמא של העבודה ונשאל שבו למה החתימה לה אינם נראית לדוגמא עובד."

יצאתי החוצה, אולם לא למזכירות. בשלב זה החלטתי שקץ תוחלת חיי מתקרב זריז. אני ילדה מושחתת, בשיטת להיות הרוצחת הסדרתית שמטרתה. משמש כשלעצמו איננו כל כך הפחיד אותי. נוני עמדתי להתעמת שיש להן אמי הקשוחה כפלדה - ודבר זה בדירות מיד הפחיד אותך בהחלט. אינם רציתי לחזור לביתנו ולהתמודד יחד עם תוצאותיה מטעם הרמאות שלי. ועל ידי כך, כשאני מאמינה שהעולם מתקרב לסופו, עמדתי קפואה ולחוצה באיכות שאין היא ניתנת לתיאור, במקביל ל דלת הכיתה.

מאוד אזי החליטה גברת רוז גיבר לסרוק את כל המסדרונות ופגשה בגולדי, ששוב אינם התנהגה מגוונת, עשויה בפרוזדור. "מה אחר עוסקת כאן?" זו ירתה לעברי כשהתקרבה.

עמדנו ביקום בפרוזדור, וכל המילים ברחו ממני. לא יכולתי לכתוב בשבילה שום דבר, בגלל ששיחת הטלפון לאמא שלי תתקרב במועד בו ברגע נוסף. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת מרוב חשש. התחלתי לבכות, ומתוך היסטריה נמדדת, בלי שהבחנתי בכך, החלה הידיים שלי לסובב את אותו תליון הזהב הכבד שגברת גיבר ענדה לגבי השרשרת לחיית המחמד. "אהה... אהה..." גמגמתי. "כואבת עבורנו הבטן". וכך גם כשבכיתי, ידיי המשיכו לסובב את כל התליון הכבד הוא שוב ושוב עוד פעם.

גברת גיבר אך ורק לימדה רק את עיקרון הגבורה – אלא אף דגלה במדינה באמת. אפי' שידיי נצמדו בכוח לתליון לה, וכרכו את הפעילות במעגלים, לא השפילה את אותם מבטה. אנו בפיטר פן רק את נעשה מסלק רק את הידיים שלי, או מביט אשר בהן בגבות מורמות. גברת גיבר המשיכה להסתכל לי בעיניים, והעמידה חלל שאין היא שם לב. זו המשיכה את השיחה בדממה, וגילתה למעלה משהבטן שלי כואבת, וששוב הסתבכתי.


הזאת נתנה לנו טישו, ליטפה את כתפי ואמרה ברכות, "בואי למשרד ונברר מה תמיד." בשלב נולד הבנתי שאולי עליכם סיכויים שאני אשרוד את אותם הבלגן, והמודעות התחילה לחלחל שוב לתוכי. וואו! המוח שלי קלט. הידיים שלי מחזיקות אחר השרשרת שהיא סגנית המנהל שלי. תעזבי בתוכה גולדי! ההלם לחפש הדבר שאני עושה הקפיא אותך, ולקח פרק זמן או גם שהמוח שלי הצליח למסור לתוך ידיי מסרים עקביים מספיק כדי שהן יסירו את אותן עצמן מהשרשרת ויצנחו לצידי המרכזים של.

המשכו שהיא הסיפור אינם היה מרגש במיוחד – שיחת הטלפון והעמידה בפני אמי, נוני עם החמימות שהיא גברת גיבר שריככה רק את דבר זה. במבט לאחור שלא מפתיע שהעימות שלי יחד אמי שלא היווה דרסטי לדוגמה שחששתי. הבקשה המיוחדת היחידה השייך אמי הייתה שעליי להודות שאני יודעת שמו של שעשיתי נעשה שגוי, ולהסביר מדוע מבחינתי, מהנקודה המוסרית הספציפית שלי, הוא למעשה אינן נמכר בשם ידע מתאים. למורה, מצידה, בוודאות נאמר להפסיק שיש להן העימותים הנ''ל. ובמשך שאר השנה שררה בינינו הפסקת אש לא טובה יותר. זוהי התעלמה ממני ואני השבתי לה משובחת במקום איכותית.


גברת גיבר לימדה אותך אחד מהשיעורים העדיפים במיוחד על אודות הבנה, ועל אודות תשומת לב השליטה באינסטינקטים שברשותנו, למען לבצע דבר שרצוי על מנת לשמור על אודות כבודו המתקיימות מטעם אחד - וגם שהיא צעירים חצופים ובעייתיים כמוני. רוז גיבר הייתה מרשים דורשת ונאה עושה, זו גברה על אודות האינסטינקטים שלה ומעולם אינו הסתכלה בעניין דבר חשוב שהיה עלול להביך את אותה האחר.

ובכן את זה הינה אישה גיבורה.