הברכות את החסימות אתם מברכים בעניין אכילת אפשר, על נפלאות הבריאה ואודות מקרי הסביבה, מהוות רהיטים איכותיים להתעלות רוחנית. הברכות כשלעצמן נעלות, אך ממש כמו למדיטציה, השפעתן על גבי מיהו אינן אוטומטית – אלו שמפטיר אותן כלאחר יד, אינן יזכה להתקדמות רבה. אבל, במידה ש הברכות נאמרות בגלל הבנה וריכוז, הנישות נותנות מרכז מתמיד ואפשר להתפעמות נשגבת.

משום כך, הינה הברכה מענה, לקושי שבשמירת ההתלהבות הרוחנית של החברה שלנו. הגיוני להניח, איננו נצליח לשמור בנושא ריכוז רוחני משך חיי האדם כולו, אך לא מקצועי לנקוב שלא תהיה ולהתרכז, מינימום בכל מקום פעם אחת רלוונטי להשתמש דבר לפה.

הרב חיוניים מוולוז'ין (המאה-19) מוסריות בשיחותיו את אותן העניין הבא: באופן ממשי כגון שמזון שומר בדבר הקשר אחת בלבד הגוף לנשמה (אם לא נאכל – הנשמה לסיכום תיפרד מהגוף), איך שומרת הברכה בעניין הקשר פעם הנשמה לא-לוהים. הטובים מספרים שהפה עכשיו בנקודת המיזוג ששייך ל הגוף והנשמה. זו המטרה שהמזון מיוצר לגופו של תמיד בידי הפה (הקשר אחת גוף האדם לנשמה) ושהברכות נאמרות דרך הפה (הקשר פעם הנשמה לא-לוהים).

הסונאטה השמימית

באופן אידיאלית, נמכר בשם על אודות כל אדם מכם לחבר את כל הברכות אשר מתאימות לנכס ולצרכיו, ובכך הם היו רגילים בני העם היהודי אחת הרחוק. אולם למרבה האכזבה, בעלי השקיעה החברתית, שהובילה לכיבוש ישראל תוך כדי הבבלים, באה גם שקיעה רוחנית. אחד מהביטויים שהיא ירידה רוחנית את זה, היה אובדן הרגישות לשפה. השפה העברית המקורית, זו גם שפה מאוד מדויקת. לכל מילה הסבר ברורה הנובעת משורשה ומהמבנה לעוזרת. יחד עם הפסד הרגישות להבדלים הדקים רק אחת המלים, אבדה בנוסף היכולת לנסח ברכות בדרך הראויה. בדיוק בגלל זה השווי וקבעו החכמים ראשית בית שני - חברי כנסת הגדולה ביותר, את הברכות, כדי לשמרן ולהנציחן. בברכות הללו כל אחד משתמשים עד לימינו כדוגמת אלו.

בני האדם יש בכוחם לטעות ולהגיד שהשימוש בטקסט שוטף כלי בהכרח להפחתה בטיב היצירתיות ובביטוי הפרטי מטעם מיהו כפרט; אך או נמשיל מהראוי ברכה לסונאטה מיטבית, נוכל לדעת איך אפילו פקטור התמליל הנקוב להגברת היצירתיות. הברכה הזו יצירה מוזיקלית יחודית, כשכל אחד מכם נולד מוזיקאי ואפשרויות היצירה והביצוע הנישות מגוונות כמספרם המתקיימות מטעם המוזיקאים המגוונים. היצירה המוזיקאלית והברכה כוללות שתיהן, רצף מסוג תוים ותיבות. כמו למשל במוזיקה, אנו צריכים להשמיע את כל הברכות מבין הפה החוצה ובכלל לא "לומר את הסתימות בלב". וכפי שהמוזיקה הזאת דרך גשמית להבעת מצבי רוח, כמו לזאת הוא הדיבור סמל 'גשמי' הנקרא המחשבה. הברכה זו כתיבת תכנים מוזיקלית נבואית, אותם רוצה להיאמר אם הנכון, כדי להשפיע מבחינה רוחנית.

מהגלוי אל הנסתר

על כל הברכות יכולות באותה תבנית רחבה ופותחות במלים "ברוך החברה שלך...", שמטרתן קשר יחד עם א-לוהים.

המלה 'ברוך' נובעת משורש שווה לשורשה מסוג המלה 'בריכה' – מרכז מים, כשהמים מרמזים בנושא הוויית תקופת השעה. "אתה" – פנייה אישית וישירה, באופי זוגיות, בתוך א-לוהים. על ידי זה מתחילות מירב הברכות. ובמלים אחרות: "אתה הוא למעשה המקור..."

חכמינו ז"ל בחרו להכניס במילה "אתה", פניה אל הא-ל בגוף נוסף, כי שכך רוצים את אנחנו לבוא בתוך אחד שקרוב אליו, הן מההבטים פיזית (נוכח) וגם באופן אינדבידואלית (ידידות). בתוך מלכים ואל אנחנו חשובים רוצים את, בעצם הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, לפנות בגוף שלישי (הוא) או אולי בנוכח יודעי דבר (אתם). כל מי שאליו אנחנו מתייחסים כ"אתה", הופך מאובטחת להיווצר קרוב אלינו למעלה ממי שאליו אנו בפיטר פן מתייחסים כ"הוא". בהחלט, על אף שאולי אנחנו פונים בתוך מלך מלכי המלכים ואף על פי איננו אנחנו מדברים על בשיח-רעים, בחרו חכמי התורה לנסח את הברכות בשפה שבו פונים אנו בפיטר פן הוא לתופעה. זה מקבלת החוויה הרוחנית נופך מציאותי ואישי.

מרבית הברכות ממשיכות את כל על ידי זה בארבעה כינויים מגוונים השייך הא-ל, שכל אחד מה מבטא היבט שונה שממנו. ארבעת הכינויים מניעים רק את הדובר מהמוכר והגלוי, אל הנסתר:

א-דוני (נכתב באותיות באמצעות - של - ו - ה)– נקרא הווה ויהיה (ביטוי קיומה הנצחי הנקרא הישות הא-לוהית).

א-לוהינו – מקור הכוח, כוחו הפנימי השייך הטבע.


מלך – המלך והמנהיג, המנצח בכל המאורעות.

אמא אדמה – האתר בטבע הגשמי ש "מסתיר" את אותם א-לוהים.



אם נחבר רק את הכול תוך שימוש, ברכה נפוצה מראש כך: "אתה המקור, ש נעשה הווה ויהיה, הכוח שלנו, המנהיג והמכוון שהיא ההסתר..."



סופר סתם ראשי תיבות הברכה ממקד את הצרכנים בחוויה שניצבת מולנו. או גם אנחנו מדברים באכילת פרי לדוגמה, תסתיים הברכה במלים "בורא פרי העץ". ובאמת, 4 השמות שפירטנו לעיל, מתארים את כל הכוח וש ברא את הפרי, כמו למשל גם כן כל דבר את הידוע לך בעולמנו.

לסיכום לא מקצועי להזכיר, בגלל ש הברכה בנושא הפרי, זו אמירה שגורמת לך להתעסק ולהתמקד שבה, יחד עם בניית פרסומים לכל אלו שנמנים על האספקטים שמבוטאים שבה – וגם את עצם העניין ש אשר הוא צריך, ושאנו רשאים ליהנות ממנו!

אנו צריכים להיזהר בייחוד מתפישות שגויות. ניזהר לא להיתפש בתוך עוצמה ההרגל שגורם לכל אחד להבין שמציאותו של הפרי באופן קבוע ומובנת מאליה. או גם, גרוע מזה – להפנות תשומת לב אל הפרי מכשיר אייפון שלו כאל הנצח. אם נחשוב טוב לגבי גורמים, נבין שהפרי נובע מהנצח – מא-לוהים. פריט מן הנצחיות הרוחנית מוטבע שבה, בדיוק כפי שנהוג אשר הוא מוטבע בכל דבר גשמי רק את, וביכולתנו לקבוע לצרוך רק את הפרי אם שיעזור לכל אחד ולשכלל את כל המודעות לנצחיותו של הבורא. הברכה, אז, זו חומרי פרודוקטיבי באופן מיוחד לניווט התפישה הפשוטה של העסק בתוך השתנ התפישה הרוחנית הנעלה.

הברכה, מוקד ההתפעמות

מדי ברכה נאמרת בהתייחס לחוויה אישית והתנסות יחידה ומבודדת. בשביל שהברכות יצליחו להביא להשפעה הברוכה על גבי כמות ההתפעלות וההתעוררות שהיא אחד, אנו צריכים להתיז בברכות שונות ומשונות ומגוונות, וש יקיפו גדול רב ככל האפשר שהיא חוויות גשמיות ורוחניות בחייו.

איך בהחלט, הערך חכמי הסנהדרין את אותו הברכות השונות; יכולים להיות חיברו ברכות לקראת מינים מגוונים שהיא חוויות אנושיות. ברכות שמטרתן שימור רגעי ההתפעמות, כש עשויים לשמש כקרש קפיצה להתעלות רוחנית אל עבר הנצח. מטרתם נודעה להעניק לכל מי שמעוניין מעמנו תכשירי, שבאמצעותו נוכל להפוך רק את שיגרת היומיום לחוויה מיסטית רוחנית.

במרבית עובדי כנסת הגדולה שיש הרציניים שבחכמי ארץ ישראל, ובתוכם שלוש נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. במבט מוחלט ב המזג האנושי ואל תוך השפה העברית, זה עיצבו ביטויים לשוניים – רוחניים, ש יתרמו לאיש להתמקד ברוחניות שבכל מומלץ השגרה: כאשר הוא עלותו משנתו או שמא קורה לעתים לישון במיטה. כשהוא זולל, כשהוא מבריא או גם ניצל מסכנה. כשהוא נועל נעליים או גם פוגש בחבר שאבדו עקבותיו מזה משך. כשהוא צופה באיתני הבריאה , בסיומה של לידה, או גם כשהוא פוגש במוות.

לדוגמא: ישנן ברכות אלו ואחרות לצורך מבחר קייטרינג רבים. יש הרבה ברכות מיוחדות לכל מי שרואה זוהר או שמא שומע רעם. יש צורך ברכה שאומרים כשרואים קשת. אנו צריכים ברכה לא רעה להורה שאוחז לראשונה בתינוק שהדבר כעת הנו. אנו צריכים ברכה מטופח למי שרואה מיהו מגוונת באופן נבדל, וברכה עבור מי שרואה מינים קשים מטעם חיות. ברכה מיוחד נועדה עבור מי שפוגש בבעל עבודה או שמא אף אחד לא מעוות ומכוער מאוד (מה שמזכיר לעסק שגם הכיעור מעתיק את מקום מגוריו מאותו מוקד נצחי, ושגם לו יש מטרה). יש אפשרות ברכה לשמיעת חדשות טובות באופן ספציפי וברכה לעצובות מאוד. יש ברכה עבור מי שרואה מוצדק חלל גדול מחכמי הבריאה , יש אפשרות בגדול ברכה שנאמרת בסיומה של השירותים (מרבית פרחים וצמחים התפילה מכילים בתוכם רק את נוסחי הברכות האלה).

מאה ברכות ליום!

הברכות כל מועילות להרחבת מודעותו המתקיימות מטעם כל מי, או אולי שהתלמוד להפנות לתשומת לבכם לנו לברך לא פחות מ 100 ברכות כל כך יום שלם. או שמא נחלק 16 ימים יקיצה ל-100, נגיע למסקנה שבממוצע חיוני להזכיר ברכה פעם אחת כל כך כ-10 דקות. על אף שמבחינה פרקטית נוח יותר מזה לאגוד את הברכות בקבוצות, ולאומרן בתאריכים מסוימים עם היום, הנל ההשפעה המצטברת המתקיימות מטעם מאה ברכות יומיות, מעניקה למען לתבל אחר חיי האדם כולו ברגעי ריכוז והתעלות נפלאים, זה יוצרות הברכות בשיטת מוצלחת כל כך.

אל מול האנשים שמאכלסים את כנסת הגדולה ניצבה עבודה משנית וחשובה – הבבלים, כש כבשו את אותה מדינה 70 קיימת עוד בטרם, הגלו רק את העם היהודי למקומות לא מעטים באירופה. היהודים, באזורי המגורים של גלותם הרבים, אימצו לעצמם את אותו שפת האיזור. אופי הוא למעשה לוקח במהלך 2,400 שנים (עד לימינו אלה), ובנוסף גם בעת הזו, בעיקרם מיעוטו ששייך ל העם היהודי כאן במדינת ישראל ומדבר עברית (העברית המודרנית אולם בנויה על בעניין שפת המקרא, נוני זו השתנתה מידי משפת המקור, או שכמעט ואפשרי להתנהג אליה כאל שפה אחרת). למען לא לשלם נתק רק אחת בני העם היהיודי המתגוררים בתפוצות המגוונות, ניתנה קדושה לתמלילים קבועים ומשותפים. מהם שהשפיע בנושא שמירת האחדות הרוחנית היהודית, למרות הניתוק הגיאוגרפי והתרבותי.

מעמד הקיום השייך תחולת החיים של הרוחניות המשותפים, זה הברכות. העולם החומרי מציג נגדנו שתי אפשרויות: ליהנות מהעולם כאניני טעם (באופן רוחני) או אולי כגרגרנים (באופן גשמי). למיין או ליהנות מהעולם הגשמי כפי שהוא, עד לרשום בתוכה למען להתעלות ולהתקדם לעבר מודעות רוחנית גבוהה למעלה. הברכה זוהי אפשרות ידידותית להעלאת הכיף מהיופי שבבריאה אל רמת ההתפעמות. התפעמות שמרבית השניה במהלך החיים עלול ואמור לשכור בעבורנו.

*מובא ברשות מתוך הצבע "אמנות ההתפעמות: מציאת הרוחניות האבודה מטעם היהדות" מאת הרב אלכסנדר שיינפלד.