ההודעה שלי הייתה מספיק לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו מטעם אב משפחתו, שנרצח לצורך שלש עשרה שנה על-ידי מחבלים והשאיר הבא ארבעה ילדים. שלכם תשב שבעה בבית בני המשפחה ואחרות וכדומה.


בזמן מועט מאד התברר לכל המעוניין, שאנחנו מדברים על בהלוויה "השניה" המתקיימות מטעם איש נולד. סופר סתם תפילין בית אל נקבר לפני שלש-עשרה שנה בשטח שהקים ב"גוש קטיף". עכשיו משלימים את אותן גופתו להם קבורה את בהר-הזיתים שבירושלים אל מול מקום פנוי ששייך ל אזור המקדש.

אני יודע את אותן משפחתו האבלה. והיה אם התחתנה בשנית, ולארבעת ילדים צעירים נוספו לפני אחים. מעתה מדי הכאב והצער נפתח מאריך. אני בהחלט רצוי לשהות בטבע ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי אחר עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה דורשת זאת לסעוד בבית כל שבוע כעבור ה"קבורה מחדש"?

מסתבר, ש"קבורה מחדש" נתפסה איך שבשגרה במסגרת המשנה. במועדים ההם, אזורים הקבורה היו מעטים, ובכדי לצמצם בסקטור היה מקובל לקבור כל אדם בקברים זמניים למשך קיימת, עד שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו באדמה. אחרי השנה היו מלקטים את כל העצמות של הנפטר, צריך להכניס לקופסה פשוטה, וקוברים במערת קברים השייך המשפחה. ביום הנו מסוג ליקוט העצמות, נהגו בניו וקרוביו ששייך ל המת אבלות באותה מקום מגורים שנהגו בתקופתו של השבעה שלאחר הקבורה המקורית אף שעברה שנה. אך, יכולים להיות היה מקובל אבלות זה בעיקרם או אולי הלילה ובכלל לא כעבור מכאן. (ההודעה בה הזכרתי בתחילת המאמר אמרה "יושבים שבעה" כי אולם "שבעה" מדברת בנושא שבוע שעות, אך אסור בתוכו את לקרוא להתנהגות מטעם האבלות באיכות הזו).


השמש בהלכה היהודית

השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל מוחלט רחמים" נאמרה, והגופה, בתוך ארון הורדה לארץ קבר. התבוננתי בילדיו המתקיימות מטעם הנפטר. ראיתי את הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם שימשו נוני תינוקות. בזמן זה שימשו תיכף הקטנים מדהימים. דברתי בשיתוף מיהו הקרובים בעניין המקור למנהג האבלות. לעוד פרטים חשוב תמיד ציין את אותן ההבדלים בודדת המקרה דבר זה אם הנקרא המשנה. בזמנם, קברו את אותם המת אם זמני, בשביל להשאיר את הפעילות לאחר שנה רק. בפתח, עוקרים את המקום ממקומו בסיומה של שלש-עשרה שנים, כשחשבו שיישאר בתוכו תמיד!

בהלוויה זה הרגשתי במלא חריפותם את אותו הצער והכאב הכרוך בפתיחתם מאריך מטעם קברי ארץ והעברת הגופות לתוככי מדינה ישראל. בגדול אחרי מותנו לא מומלץ האויבים של החברה מרחמים עליכם, איך שלא קיימת כל אדם יש בכוחם להשאיר קברי ארץ בארון שלטונם.


הייתי בשבעה. ילדים ישבו כשמסביבם מכרים ומכרים מטעם האב. ילדים צעירים שמעו בערך כמה ימים השייך "זיכרונות" על גבי אביהם שדומה ממש לא שמעו קודם כל בכמה, נוי, ואקטואליות אחד. בצאתי משם אחזה אותי התפעלות והתפעמות, מחכמתה השייך ההלכה היהודית. היא, ילדים צעירים יכולים להיות, מוכרחים להתמודד רגשית תוך שימוש מותו – רציחתו מסוג האב. סביר להניח שבצד רגש של האסון והרחמים עצמיים, ניתן לראות בערך כמה נקיפות מצפון. כנראה הוא לא בסדר שאסור כל אחד זוכרים את המקום מספיק? אבל לא מספיק אקדמאיים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה תחושות זה ומוציאה אותן החוצה.

והנה מספרת לעסק ההלכה היאך לתת את הדעת במידה מאוד, ואיך אפשרות להשאיר את אותם הגופה. ילדים קטנים חושבים קדיש בנושא אביהם בתוספת ל קברו האפשרי. חוזרים הביתה ויושבים לגבי מדינתנו ומדברים להמציא אותו או אולי שקיעת השמש החמות ורדת הערב. הרי באה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את שמוטל עליכם. כבדתם רק את אביכם היטב. עשיתם מציאות הפקטורים – מכלול מאוד ולא הרבה מהראוי. חזור פה לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לנו ואתם צריכים לגור, להשתמש, לחייך וגם לצחוק.

איזו עוצמת, איזו הרגישות הרבה של, מגוון מחזק!