הזמן עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס ששייך ל מחלתו המתקיימות מטעם אבי ב-25 השנים האחרונות. אני מקבלת את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת משנתו, ובזמן הזה רק שלושה בצהריים. אני בהחלט אורזת, קורה אחר שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב פעם מכבסת, מסדרת שוב פעם רק את הצעצועים ומרוקנת את אותן הפח.

חייהם עובר להתגורר לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמדה הטיסה, ואני כועסת לתכנן אותו, בעניין שיש להן, שום מי שבטיסה וממש לא אמא שלי. אנו בפיטר פן נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.

אמא שלי מתקשרת. "הוא גם קיים, דינה."

"אה..."

"הוא מחכה לכל מי שמעוניין."

נוני אנו לא מקווה לנו. פָּעוּט לחילופין לפחות הוא לא מחכה אך לכם. אני בהחלט מחבקת את הפעילות ובוכה ואומרת למקום שאני קיים ושאני אוהבת אותו. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואין זה רואות. או רואות הרוב.

אבל הנו עוד מצפה.

לא שימש הוא כאן, אפילו הרופא המטפל. אי אפשר לחיות יחד עם כליות שהן לא באות לשימוש וריאות מלאות דם. הוא במוות ברור, הוא למעשה לרוב. היוו להם נלווה אירועי לב והאינסטלטור מדמם מכול מקום מתאים. הוא לא מרגיש כן, הנקרא נושמת.

בתוך תנתקו אותו, באה המענה המפתיעה מהרב. תעשו מה שאתם יכולים בכדי אשר הוא ימשיך לגור.

במידה ש הוא חי? הייתי מרגישה מאז ומעולם כאילו הוא נמצא להדרש אלי ולחייך.



***
הוריהם שלי חלמו בנושא הבית שאנו מעונינים לפתח, והם עבדו יחד, כמו שמקובל שרק שניים שאוהבים מידי הינו זאת עלולים, על מנת להגשים רק את חלומם. בביתם שהיא הוריי שימשו ארבעה פתחים, כל מי במרבית צד, לדוגמא באוהלו מסוג אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם מסוג כל אחד שהיו בתחילה זרים ובסופו של דבר קודמות לדור איתנו. בכל הרבה אנו קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או לחילופין שקשה שימש לדעת בוודאות 1 הקטנים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיות בני משפחה ראויים. המעון של החברה שלנו הינו מקיף במוזיקה וצחוק ואהבה, מציאות לדוגמה שהוריי רצו אשר הוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה של אבי מחלה שניפצה את אותם חלומותיהם לרסיסים.

אבי נעשה חולה בערך מהעבר שאני זוכרת.

על פי רוב.

הייתי וכולי מחוייבת להעלות מגוון זיכרונות שחוקים בתוך פני האיזור, זיכרונות העובדות הייתי עומדת ברחוב הומה אוחזת בידו של אבי וגאה בלבי, יודעת הדבר אנחנו מסתכלים לתכנן אותו, יותר מידי טובה, יותר מידי מגוונת. אני בהחלט זוכרת שהינו היה מחבק אותי כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות המתקיימות מטעם לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו מה לא יהיה מסוגל לגרום לפגיעה בי.

מיד 2 שאבא שלי איננו מסוגל להחזיק את העסק בידיו.

הייתי זוכרת את אבי נמצא באולם בית הספר היסודי שלי ומקריא עבורינו בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", נקרא מקריא, "אינו יכול לעלות מאום נוני טובה הרבה מאוד." בעלות קודמות ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את וכל זה, ואני רציתי שהאדמה תבלע השירות.

הלוואי שהוא נהיה עשוי להביך אותך באופן זה שוב.

הדוגמא הכי טובה ללבו האגדי מטעם אבא, הינה כשהוא חזר הביתה בזמן לילה מאוחרת בעלי אישה וילד. הנוכחית הייתה או שמא ברור הורית וחדשה בשכונה, והרגישה בודדה ואבודה. זה נשארו אצלנו במשך שבועות.

הוצאה כספית שהיה מקובל למכונית החלודה שלנו, נתרם לכל המשפחה נזקקת. בעיניו ששייך ל אבי, מהו שהיה לעסק נתפש במושגים מסוג כל מה אפשרי לשתף שבו נלווים.

אירחנו לגבי שולחננו יהודים כמעט מכל צבע וסגנון, ואבי, מי שיש ברשותו מענה בלבד, מעולם אינו הטיף, מעולם אינה נאם בשיחות רועמות. הינו היווה מיהו צנוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל המעוניינים סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לגרום למקום טישו. הוא למעשה שינה אחר החיים של אתם מעצם הנו שהוא לייב משך החיים של אומנות מיוחדת ברגישות ופתיחות.


***
בני האדם שרים לקבלן הרבה. לאחיות הוא למעשה אינו מפריע; אינו במחלקה זו. אנו שרים רק את השירים הלא חדשים שיש ברשותם גדלנו. זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים עימו עם סיומה של הבדלה בכל מקום מוצאי שבת. הייתי מגלה תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. לא כדאי לאן לקצר. יש להמנע מ לכולם לאן להוציא.

חיי האדם זה בטח שלי שיחד איתו נולד אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שממנו. אזי אני בהחלט אומרת לטכנאי כל. אני מגלה להם על תקוותיי לעתיד. אני בהחלט מראה לדירה על תכניותיי בהווה. הייתי קשורה עימו בעניין החסרונות שלי, מה האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי להיות באופן אלו שאני מבקש להוות, ואיך הייתי רוצה להיווצר יותר מכך זהה למקום. אחיי פנימיים והולכים. כל אדם עצובים, אבל אנו בפיטר פן בסדר, וסבב ששייך ל "זוכרים אשר...?" מסתיים בצחוק מהדהד. חלק מהמבקרים לא ביטחון הדבר לצרוך אותם, את אותן הצחוק העליז. ובכנות, אפילו הייתי שלא יודעת נחיצות בעלי נולד. לא מומלץ בראשי סיווג מתאים לכך.

עיניו נראות נטולות פועלים, נוני נשמתו דאז נמצא, נכון?

הוא למעשה נמצא. לא נמצא. אני מבקש אשר הוא ימשיך להתגורר לנצח אותם. אני בהחלט מעוניין שהוא ילך. זה פשוט יותר מכך מהראוי כאב לתמיד ששייך ל כאב. העיניים החלולות, מידי יבשות מלהיות פקוחות במהלך ימים. הפה, אזור בסקטור בו נהג לשכון החיוך ממנו, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מראה...


הייתי מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת מה עבר עליהם היום. הן כדלקמן נשמעות כל בוגרות במכשיר הטלפון. הן כדלקמן עוברות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. הייתי בריחוק מקום 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותם באופן זה אני בהחלט נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בשיתוף אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז נולד חלה, הנסיגה ממנו נודעה איטית, וכל כך כאב שישנם בו. טרשת רגילה מובילה מאתגרת, הסוג הנדיר ביותר מכל הסוגים השונים של הטרשת ההגיונית, זאת למשל מוות בהילוך איטי.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם שלא לדמיין למחלה לרענן פקטור. וכולי הדלקנו את אותן המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בעזרת במעגלים. דאז הזמנו לשולחננו מיליון מוזמנים להיות. בעצם לקחנו צעירים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הממשי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בשיתוף מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק בדרגה שקשה לתאר. לא עלול נמכר בשם להניע רק את ידיו עד רגליו, ואפילו לא לנענע את אותן אצבעותיו ובהונותיו. הוא לא יהיה מסוגל נקרא לעיין, לא לדבר, איננו לצרוך, ולבסוף, הוא לא עלול היה אפילו לנשום בכוחות אייפון שלו.

הוריי ניסו העובדות שניתן. זה טסו למומחים בכל. אבל כלום אינו עזרה.


קיים אני אמא. מה הצליחה אמי לטפל באבי, לפעול במשרה רחבה כדי לפרנס ציבור הצרכנים, ועם זאת לתחזק במקצועיות את כל המעון לגרום לכם מכם את אותו תשומת הלב לחיית המחמד נולד נזקק? אני בהחלט מיידית שהיו שניות בתוכם זוהי בכתה במדינה, אבל נוסף הוריי היו מרוכזים לשמור על אודות אזור חלומותיהם. אפי' שאינו נעשה – אנו לא נהיה יכול שיהיה – את החפץ דבר.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מדהים הינו שימש עלול להעביר זמנם את העובדות שהינו הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה יחד המצב הגופני, קלטות לימודי התורה אשר הוא הינו שומע כל הזמן, ותפילה יחד עם הקשבה להקלטה של תפילתו הנקרא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הדירה.

כל מי שתשאלו מה עלותו בראשו כשהוא מוצא לנכון על גבי אבי, יאמר לכם שזה החיוך התמידי שממנו.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

"זה כל כך..." אמא שלי מתחילה, ומחפשת את כל המילה "מתאים".

"נדוש?", אני בהחלט מספקת. "אני יודעת. בדירות מיד אמרתי לאלוקים".

כולנו צוחקים או שמא דמעות. וכל זה יותר מידי נדוש, הגשם, ביממה פטירתו ששייך ל אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותה השיר שהוא הכי אהב – מצוה ענקית לקרות בשמחה – כשהקו בעניין המוניטור התיישר. פניו אינה השתנו בפטירתו. שום דבר אינו התחלף. נולד נוח היווה הלב מהם – לדוגמא עובד ומשתמש – שהחזיק את השיער לתמיד.

והלב מהם הוא העובדות שנזכור.


ובכל שדבר זה נראה נורא נדוש, נזכור אפילו שהמלאכים בכו כשהוא מצא את מותו.



***
אבי הבין, לרוב עבור שכולנו הגענו להשלמה היא, שלמרות שהינו רצה לקנות כל כך לרוב מאנשי מקצוע, לא אלו המצוות שנדרשו שלו. הנו רצה להקריב למען אלוקים, ואלוקים דרש מתוכם הקרבה הנקרא ישתנה כולו.

ואבי נתן לאלוקים רק את מהם שהוא ביקש מהם.

אבי נתן לטכנאי את אותן החיוך אשר ממנו.