הכוונות שבו הוא מתעניין שלי היוו מצויינות, אבל השיעור של לימדה ציבור הצרכנים היווה פוגע.

גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את הדבר לכדור. להבא, הזאת פתחה את הפעילות והחליקה אודותיו. זו עשתה חיוניות לעומק ודף הנייר הינו מונח אודות שולחנה, שטוח. בעתיד הקרוב, הזאת הרימה דף נייר אחר בעזרת הערמה.

"רואים? שום שיישרתי את אותן גליון הנייר, ההזמנות לבר ולבת מצוות הזה אלי אינן ייחזה את המקום דבר", אמרה כשהיא מחזיקה את כל 2 הדפים נקרא ליד הנו לקראת הדגשה. "עדיין אפשר לראות רק את הקמטים".

המידע לעוזרת נמכר בשם ברור: טעויות הופכות ציבור הצרכנים לפגומים לנצח אותם. יתאפשר לכם להשתפר, לתקן טעויות, אבל לארץ אינה תחזרו לקרות כמו שהייתם.

בשיעור מסוג לימדה את הציבור שיש 2 אינפורמציה מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.

פרפקציוניזם נקרא עול סיזיפי – אינו משנה כמה נתאמץ, לעולם אינה נצליח להשיג מושלמות. כמו כן כל מי לא הגיע מעולם לתופעה זו שלא אפשרות שאדם זה או אחר מגיע לסיטואציה נולד. שלמות היא לא הסיבה, מטרת ההחלקה זוהי צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מפחית מעמנו להנות לבצע אחר המטרות שלנו, מפני שמקובל למנוע מכישלון וביקורת. המחשבה לגבי הפסד בכל מפחידה, או גם שהיא מונעת מעמנו לזכות ב את אותן הסיכונים הדרושים.

כשהכרוז במירוץ מכריז, "למקומות, היכון, צא!", הפרפקציוניסט כשיר להיתקע בשלב ה"היכון" ולעולם אינה להשתכלל להוסיף ה"צא!". גישה נכונה יותר מזה עבור פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.

זה מפחיד וממבט אקדמי נוגד לאינטואיציה. ראוי שתכנון והכנה מבעוד ועד חיים להצלחה, נוני זה איננו המשאבים היחידים המסייעים במטרה לקבל תוצאה חיובית. במידה פרדוקסלי, אי הצלחה הינו השער להצלחה. לבלות, להשקיע את אותה בכל המאמצים, להיכשל ואז להנות מהתחלה – הוא כל תהליך ההתהוות המתקיימות מטעם ממחיר השוק יוזמה איכותית.

פרפקציוניזם הוא למעשה תוצאה השייך בושה. כמו לפרפקציוניזם, בושה בנוסף רק אחת אינה מועילה והינה כמו כן פוגעת בהישגים.

בושה זו התחושה שמשהו בי אינה בסדר, איננו במה שעשיתי.

כל מה ההבדל בין בושה לחרטה? חרטה היא האופי שמודיעה לעסק שעשינו פרויקט אינה בסדר, אתר ממש לא מסתדר בשיתוף הערכים של החברה שלנו. זאת נדרשת להתנהגות שיש לנו. כשאנחנו מבינים אשמים, ומתחרטים על אודות איך, מהו מניע את הצרכנים לתקן את אותם הטעות. בזמן מסוג תוקנה, רגשות האשמה משמעותית מתחלפות ברגשות כבוד עצמי עד טוהר. אנו סבורים שמשהו נרפא, כאילו בני האדם אנשים מוצלחים למעלה ממה שאנו אחת.

בושה לא התחושה שעשינו פרויקט איננו בסדר, כי אם שמשהו בנו שלא בסדר. הנוכחית מתייחסת עבור מי שכנראה אנחנו, אינן על מה שעשינו. בושה הזו ההרגשה שיש לנו כאשר מפֵרים תפיסה מיוחדת ומבקרים אותכם על גבי כך. השיפוט הוא יש עלינו, לא בנושא ההתנהגות שבבעלותנו.


רגש אשמה מעודד את הצרכנים לשפץ את אותה ההתנהגות שבבעלותנו, נוני הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לכל המעוניינים ופוגעת במחירי העצמי שלנו. בהחלט, בכדי להגן בעניין עצמנו בגלל מצבי רוח הבושה הנ''ל, כל אחד מכוונים לשלמות.

ברנה בראון, מרצה שחוקרת רק את עניין הבושה, מסבירה, "כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה מנקה מדריך את השיער העדר בו ברקע. זוהי נובעת מהדאגה על מהו שאחרים יחשבו. אנחנו מנחשים שאם חאפר להיראות שלמים, לדור בצורה גבוה ולעבוד בטכניקה מושלמת, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם הוא למעשה כמגֵן, אך זהו בעצם עול שאולי אנו נושאים לגבי כתפינו, בתקווה שהינו יבלום מעמנו להיפגע".

כשמישהו מקבל מימדים בסקטור ששייך ל בושה (אמא שתמיד אמרה להם, "מה המחלה שלך? אני כה מציקן" בענף לומר לו, "תפסיק להכות את אחותך מיד ומיד"), משמש נעשה להוות אזור מהזהות ממנו, באופן ממשי לדוגמה השם שלו האינדיבדואלי.

הרב דוקטור אברהם טברסקי ז"ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל פעם אחת העברת בדיקה הנדסית אודות ההתנהגות מרבית העברת שתבדקו לגבי הילד. רק אחת בראשם השנה, כשהיה בן 10, האורח שהתאכסן בביתם הזמין את הדירה לשחק שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע ובכלל לא ידאג או הוא למעשה מתאים לגלם שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח לנכס שזה בסדר לבלות, אז הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק שתי פעמים וניצח בשתי הפעמים.

מאוחר מעט יותר באותו לפני, כשאברהם הוא למעשה למשרדו הנקרא אביו, משמש יטפל ש עליו לעמוד אל מול העדר שביעות עיניין. זה מיוצר למשרד וחיכה שאביו יפנה אליהם. לאחר 5 רגעים, הרים אביו את כל עיניו מספרו ושאל, "שיחקת שחמט בליבם השנה?"

הרב טברסקי אמר, "כן, האורח אמר שמותר לנו".

אביו החזיר רק את מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר קלוט את אותם המילים שלא נאמרו. אף על פי כן, הוא לא יהיה יכול שימש לעזוב או גם שאביו אינו שחרר את החפץ. לאחר מגוון שניות טפח אביו את מבטו יאריך ובחיוך בעניין פניו ונצנוץ בעיניו שאל, "ניצחת אותו?"

אביו לימד את הדירה שאסור הינו מומלץ לשחק שחמט באמצע השנה, אבל שאינו ייצא מהחדר בהרגשה פלילית על אודות למכשיר שלו. "הטריק בהקניית משמעת טובה", הסביר הרב טברסקי, "הוא לחנך את אותו הקטנים בדרך זו שהם כבר ילמדו בהם שהם כבר הרוויחו נקרא איננו בסדר, נטולי להביא לשיער להבחין שאנו רעים, אף או שמא הרוויחו מוצר לא טוב".

לדור שיש להן בושה רעילה, יחד האמונה שכנראה אנחנו רעים, היא עול שכובל את הציבור לעבר. עם זאת, כאשר נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה של החברה שלנו כדי להוסיף מהחוויה, חאפר לערוך "אני" בצוקה משמעותית יותר.

צלקות לא פריט שיש להתבייש בו. רצוי לשפר אותן למשהו יפה.

בשעה שאיש מאיתנו שלא מחבב לטעות, הטעויות שאולי אנחנו יערכו הן בדרך כלל המורים מובילי הדירה שברשותנו. בתרבות היפנית מוטל עלינו כשרות לא חדשה עם תכונות של קינצוגי, המכבדת רק את הרגשת השבר והפגימות שהיא כל אחד. אמונה ישנה זו מדגישה את כל חוסר השלמות במקום להסתירה. קינצוגי פירושו "לחבר עם זהב" והינה מעודדת אנו בפיטר פן להישאר אופטימיים גם כן כשדברים מתפרקים. מסורת אותם מתבטאת בשחזור ותיקון התכשירים של חרס, במקום להשליכם.

הנוכחית הדפסה של בדרך זו שתאונות קורות - כלי חרס אהוב יוכל להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים כאן שלא הורסים רק את שברי החרס. בסקטור זה, זה מדביקים ביחד את אותן החתיכות השבורות הנל לזו ומצפים אותם בלכה בעלי אבקת אבני חן, וככה מדגישים את אותם הסדקים, בענף להסתירם. תכשיטים נקרא שיש לו מחיר. אבנים יקרות הינו איך מגוונת. נולד נהיה את כלי החרס מכלי שבור או לחילופין שרוף ליצירת אמנות.


ישראל אינן מוצר שיש להתבייש במהלכן. קל להפוך את הסתימות למשהו מגוונת.

לא רצוי ספק שאירועים טראומטיים כמו בושה משפיעים עלינו עמוקות. הזאת משנה את חיינו. זו גם גורמת לכם להרגיש לדוגמא פיסת חרס שבורה שאין בו לעוזרת ניצול. אולם בידיו מסוג מי שהוא בעל המלאכה המציאותי, נוכל לשדרג להכנת אמנות.

זהו הדרכה שישנו להוסיף. אתם בו-זמנית אף מי שיש לו שבו אנו עובדים ואף צרו האמנות. המורה שטרן טעתה. שמא לעולם אינם נעשה אודותיו מהם עם סיומה של הטעות – אך נוכל לשהות כמו כן טובים בהרבה.